יו"ר הכנסת, יולי (יואל) אדלשטיין בנאומו בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל: "נולדתי במדינה שדגלה בשנוי מלמעלה, בכפיית סדר-יום, בריסוק ובהכרעה של מתנגדים מצפוניים ופוליטיים וב "חינוכם מחדש". כשזכיתי לעלות לארץ, הושיטה לי החברה הישראלית את זרועותיה וקבלה אותי ואת משפחתי, כבני בית – כפי שאנחנו, כפי שהיינו.

בישראל למדתי ששנוי אמיתי מתרחש לארך זמן; שלכפיה – גם זו הנעשית בכלים דמוקרטיים – יש כוח מוגבל; שחוק – גם אם התקבל ברוב – לא תמיד יכול לשנות חברה.

אכן, הכרענו השנה הכרעות חשובות, אבל השנוי האמיתי עדיין ניצב כאתגר מול החברה הישראלית. מולנו. איננו יכולים להצהיר על כבוד האדם – אך לנעול את דלתות המועדון בפני צעיר ממוצא אתיופי.
איננו יכולים לחוקק חוקים לשוויון בנטל – אך לנעל את דלת המשרד בפני מועמד חרדי.

איננו יכולים להצהיר על "ברית דמים" עם בני העדה הדרוזית או כל בן מיעוטים אחר המשרת בצה"ל – מבלי לכונן עמהם "ברית חיים" – מבלי לפתור את בעיות הדיור והאבטלה של צעירי העדה.

אסור לנו לאפשר את קיומה של ישראל של מי ש"מגיע להם", לצדה של ישראל של מי שנדחו לשולי החברה והכלכלה. אוטוסטרדות ומסילות רכבת מקצרות את הדרך לדימונה ולקריית-שמונה, אך הן אינן מקימות גשרים בין לבבות.

דבר לא יעזור לערי הפריפריה ואזורי הספר, אם אנחנו לא נחליט להעמיד אותם במרכז, בלב החברה והמדינה. אסור לנו לאפשר את קיומה של ישראל השנייה בצדה ובצלה של ישראל הראשונה. אין לנו הפריבילגיה ליצור שתי מדינות לעם אחד. פתיחת החברה הישראלית, לקבלת האחר והשונה, לא תבוא בכוח חוק כזה או אחר. פתיחת החברה הישראלית תתרחש רק אם נהיה מוכנים לכך מבפנים. המדינה היא שלנו, ועלינו מוטלת החובה לקבע את דמותה, בהווה ולדורות.